סליק פירקא
(1) 
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף הַנָּחָשׁ וְהָא אֲנַן תְּנַן ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר בִּזְמַן שֶׁהֵן בְּנֵי תַרְבּוּת אֵינָן מוּעָדִים וְהַנָּחָשׁ מוּעָד לְעוֹלָם.
רַבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר אַף הַנָּחָשׁ וְהָא אֲנַן תְּנַן Rabbi Elazar says: Also the snake. By using the term also, Rabbi Elazar suggests he considers a snake to be forewarned to the same extent as the other animals in the mishna’s list, which, according to his opinion, are not considered to be forewarned if they are domesticated. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: Rabbi Elazar says: When these animals are domesticated they are not considered to be forewarned, but the snake is always considered forewarned?
1. אלעזר: גיד לפני הגהה: ״זירא״.
2. יחזקיה: גא , גיד . גיג , כ״י אוקספורד מארש 590 , כ״י נ , דפוסים: ״אסא״.
3. בני: גא , גיג , גיד . כ״י אוקספורד מארש 590 , כ״י נ , דפוסים: ״בית״ (והוא מלשון חז״ל. תוספתא בבא בתרא א, נגעים ו; בבלי סנהדרין כו ע״א).
4. אמר: גיג : ״ואמר״.
5. שבעה: גא : ״שבעה ימים״.
6. וחד אמר: דפוסים: ואמרי לה .
אף הנחש – מדקתני אף מכלל דלר׳ אלעזר הוו אינך מועדין.
והא אנן תנן ר׳ אלעזר אומר – נחש הוא מועד אבל הני לא.
1ובתשובות ה״ר יוסף הלוי ז״ל אבן מיגש וששאלת הא דאמרינן אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת דאוקימנא הני מילי לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא אלמא אסור לדבר בפני המת בדברי תורה. וקשיא לן אהא דאמרינן וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו הכי חזינא דהא דאמרינן שהושיבו ישיבה על קברו הני מילי בחכם שהיתה לו ישיבה בחייו ומתכוונים עכשיו בני ישיבתו לכבדו ולישב לפניו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו ולומר שמועות מפיו בדברי תורה שלמדו ממנו וכיון שהדבר ידוע שכבוד גדול יש לו בכך אין בזה משום לועג לרש וגו׳. וההיא דאמרינן אין אומרים לפני המת אלא דבריו של מת ואוקימנא בדברי תורה דשמעת מינה דאסור לדבר לפני המת בדברי תורה וכן הא דתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין וכו׳ ויקרא ויתפלל, במת שלא היה חכם ולא בעל ישיבה עסקינן. אי נמי שהיה חכם אלא שאותם העוסקים בדברי תורה בפניו אינם מתכוונים לעשות לו כבוד אלא לעסוק בדברי תורה להנאת עצמן הוא שמתכוונים. אי נמי איכא לאוקמה באחד או שנים שמתעסקים בפניו שהכבוד אינו אלא בהושבת ישיבה על קברו דמשמע ישיבה ישיבת תלמידי חכמים מרובין אבל אחד או שנים אין קורין להם ישיבה ואין בעסיקתן בדברי תורה בפניו דרך כבוד אלא בזיון הוא לו דכיון דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות נמצא האוחז תפילין בפני המת והמתעסק בפניו בדברי תורה שהוא מצוה כאלו לועג על המת לפי שמראה שהוא חייב במצות והמת אינו חייב במצות דנעשה רש מהן ועובר משום לועג לרש חרף עושהו. ע״כ.
1. פיסקה זו מובאת בשטמ״ק בשם הר״י מיגש.
רש״י בד״ה א״ה כו׳ במתניתא הוא כו׳ כצ״ל:
תוס׳ בד״ה ר׳ אליעזר כו׳ וקסבר יש להם כו׳ כצ״ל:
בד״ה והוא דלא כו׳ והוא עונשו. נ״ב גליון ויש מפרשים משום דאמרינן במדרש שיש עצם בשדרו של אדם שממנו נוצר לעתיד לבא ואותו עצם חזק וקשה כל כך שאין האש יכול לשורפו והשתא כשאותו עצם נעשה נחש אינו חי לעתיד לבא ואין סברא לומר שיהא עונש גדול כל כך בשביל עון זה דהא כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא:
רבי אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות. כתבו בתוספות דאומר ר״י דלא גרסינן רבי אליעזר הכא אלא ר״א וכו׳ אבל אין לתרץ דשפיר גרסינן ר״א הכא והתם והכא שיש להם תרבות כגון שגדלו אותם מקטנותם והתם דאין להם תרבות בקשורין בשלשלאות כמו שמחלקין התוספות בסמוך דאם כן אז תהיה הסברא הפוכה מרבי יוחנן וריש לקיש אליבא דרבי אלעזר דגבי נחש קאמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא קסבר יש להם תרבות ומוקמינן ליה בשלשלאות אלמא דעל ידי שלשלאות יש להם תרבות וכשגידלם מקטנותם אין להם תרבות וגבי ארי וזאב אמרינן לרבי יוחנן להיפך דכשגידלן יש להם תרבות וכשקשורין בשלשלאות אין להם תרבות ותהיה סברא הפוכה מרבי יוחנן לריש לקיש אליבא דרבי אלעזר. גליון.
אבל רבינו ישעיה ז״ל כתב וז״ל ואומר רבנו תם דהכא גרסינן רבי אלעזר וכו׳. אי נמי יש לומר דהכא בארי תרבות שגדלו מנעוריו והתם בסתם אריות שלא גדלו אצל בני אדם דבסתם אין לו תרבות. אבל קשה לריש לקיש דאמר לרבי אלעזר והוא שהמיתו וכו׳. ויש לומר דהתם באסורים בשלשלאות. וריב״א תירץ דודאי יש לו תרבות לענין שיכול לשמרו ואין אדם רשאי להרגו אבל אין לו תרבות כל כך שלא יהא מועד מתחילתו וחייב בעליו נזק שלם כדין שאר מועדין. ע״כ.
והא אנן תנן רבי אלעזר אומר וכו׳. משמע ליה למקשה דלכך אמר רבי אלעזר אף הנחש דרצה לומר דנחש הוא בכלל שאר חיות ומדנחש מועד שאר חיות נמי מועדות ולכך פריך והא אנן וכו׳ ורבי אלעזר אומר אינם מועדים ומשני תני נחש הוא דמועד אבל הני לא. תלמיד ה״ר פרץ ז״ל.
בפרש״י בד״ה דרסה ואכלה פטור דאורחא הוא ושן בר״ה פטור עכ״ל. פי׳ כיון דאורחא הוא הוי תולדה דשן ולא קרן וא״כ ממילא פטור בר״ה מגזירת הכתוב מכאן יש לדקדק קצת על מה שפי׳ הרא״ש בריש פירקין בשם הרי״ף דהא דפטרה תורה שן ורגל ברה״ר משא״כ בקרן אין זה מגזירת הכתוב אלא טעמא רבה אית בהו דכיון דאורחיה דבהמה לילך בר״ה אין הבעלים צריכים לילך אחריהם תמיד משא״כ בקרן כיון שהכיר בו שהוא נגחן הוא מחוייב לשמרו עכ״ל ותורף כוונתו בקיצור דבשן ורגל המזיק לא שינה כלום שברשות מהלך א״כ על הניזק להרחיק שלא להניח פירותיו וכליו בר״ה משא״כ בקרן שעל המזיק להרחיק עצמו וא״כ לפ״ז תקשי אמאי פטרינן כאן גבי ארי בר״ה הא לא שייך הכא האי טעמא שיהיה על הניזק להרחיק עצמו שהרי אדרבא הבהמות של הניזק אורחייהו לילך תמיד בר״ה משא״כ בעל הארי כיון שיודע בו שאינו בן תרבות עליו לשמרו משא״כ למפרשים דשן פטור מגזירת הכתוב לא קשיא מידי וק״ל:
בגמרא אמר רב נחמן בר יצחק לצדדין קתני שטרפה להניח וכו׳ לכאורה נראה דוחק דהא בברייתא לא נזכר כלל להניח ונ״ל דבאמת טרפה פירושו בין לאכול בין להניח ובההיא גופא לצדדין קתני והיינו שטרפה בזאב או להניח בארי אלא כיון דמלשון הברייתא משמע דואכלה קאי אכל החיות לכך מפרש דגבי ארי שייך נמי ל׳ ואכלה כגון שדרסה אלא שהברייתא לא שייך להאריך כי רוכלא ונקט בקיצור והיינו ע״כ לכל חדא כדאיתא ובזה נתיישב מה שהקשה הת״ח:
בתוספות בד״ה והתניא וכן חיה ותימא ולוקמי בזאב וי״ל וכו׳ ולא הוי מצי לשנויי ר״ט היא וכו׳ מדקתני לה גבי שן עכ״ל. קצת קשה דאכתי אמאי לא מוקי לה כר״ט ואי משום דתני לה גבי שן היינו משום זאב דאורחיה לטרוף והוי תולדה דשן ומה שהביאו ראיה מדמסיק הש״ס בעצמו בסמוך מאי האי דקתני לה גבי שן וכו׳ אין זו ראיה דהתם מקשי שפיר דלא שייך למימר דנקט לה גבי שן משום זאב והיינו שנאמר דזאב אף על גב שהוא בן תרבות כיון דאייעד ביטל התרבות שלו וחוזר להיות אורחיה בכך והוי תולדה דשן ולכך נקט לה גבי שן וכן הקשה מהרש״א באמת בסמוך בתוספות אבל האמת דהתם לא שייך לומר כן כיון דבארי חייב נ״ש בדאייעד משום קרן ואפי בר״ה לא שייך למינקט בחצר הניזק ולשנותו נמי גבי שן משום זאב דכיון שאינו דומה חיוב דארי לחיוב דזאב שזה קרן וזה שן וגם אין הרשויות שוין שזה בר״ה וזה בחצר הניזק דוקא לא שייך לערבינהו כמ״ש מהרש״א אבל כאן אי מוקמינן לה כר׳ טרפון דאידי ואידי דוקא בחצר הניזק איירי א״כ מאי חזית לשנותו גבי קרן משום ארי ליתני נמי גבי שן משום זאב. וע״כ נמי שהתוספות בעצמם הרגישו בזו הסברא דאל״כ קשה מאי חידשו תוספות בזה דאי לאו דקתני לה גבי שן הוי מוקמינן לה כר״ט ותיפוק ליה דאי לאו דתני לה גבי שן הוי מוקמינן אפילו כרבנן ובדאייעד כמו שאמר הש״ס בסמוך א״ו דסברת התוספות דניחא לן טפי לאוקמי כר״ט משום דאי מוקמינן בדאייעד קשיא אמאי נקט חצר הניזק וצ״ל דנקט לה משום זאב וזהו דוחק קצת אבל אי מוקמינן כר״ט הוי חצר הניזק דוקא וא״כ הדרא קושיא לדוכתיה. ולפי מאי דמרגלא בפומייהו דאינשי בשם גדולי קדמונים שכל היכא שכ׳ תוספות תימא וי״ל כוונתו לדחות הי״ל ולהחזיק התימא היה נראה לכאורה כוונתם כאן לדחות הסברא שכתבו דסתם חיה משמע בין ארי בין זאב דא״כ תקשי אמאי לא מוקמינן כר״ט ונקט לה גבי שן משום זאב והבן. אבל לפי האמת ליתא דבלא״ה א״א לאוקמי הברייתא כר״ט דהא ברישא דברייתא אמרו השן מועדת וכו׳ בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה משלמת נ״ש ועלה קתני וכן חיה משמע להדיא דבשאין ראוין לה לא משלמת אלא ח״נ וזהו דלא כר״ט וכן דקדק הש״ס גופיה לעיל וא״כ צ״ל דהתוספות כתבו כן לרווחא דמילתא ודו״ק:
בד״ה כי תניא וכו׳ וי״ל משום זאב נקיט לה וכו׳ עד סוף הדיבור. עיין במהרש״א ועיין מה שכתבתי בסמוך בזה:
תוס׳ ד״ה רבי אליעזר כו׳. בסוגיא במס׳ סנהדרין (דף טו:) הובאה מחלוקת בין ר״י לר״ל. לר״ל לחמשת המזיקין יש תרבות ובעלים, ודוקא משהמיתו מותר להורגן. מאידך ר״י סובר שאין להם לא תרבות ולא בעלים וממיתין אותן מיד ואפילו לא המיתו. וע״ע שם שנ״מ לגבי איסה״נ, כי אליבא דר״ל אסורין בהנאה ״כיון שהמיתו שוינהו רבנן כמאן דגמר דינייהו ואיסורי הנאה נינהו״, ואליבא דר״י שממיתן אותן מיד בלי שימיתו אדם מותרין בהנאה. יוצא שלשיטת ר״ל חל עליהם דין שור הנסקל שאסור בהנאה, ואילו לר״י לא חל עליהם דין שור הנסקל אך הורגין אותן כדי להסיר המכשול, ולפיכך בשרן מותר בהנאה. והנה בשור הנסקל דעלמא גמר הדין של כ״ג אוסר השור בהנאה. (עיין לקמן דף מה. בתוס׳ ד״ה מכור ובמס׳ סנהדרין דף עט: בתוס׳ ד״ה בשור כו׳). ונראה שר״ל סובר שכ״ז בשור ובבני תרבות דעלמא שאם המיתו אדם זקוקים לגמר הדין של בי״ד להטיל על השור חלות שם שור הממית ורוצח, ועקב כך חל איסור ההנאה. בחמשת המזיקים לעומת זאת אין צורך שבי״ד יטיל עליהם שם ממית ורוצח שכן ע״י מעשה הרציחה עצמו חל שם ממית ורוצח. לכן אסורים בהנאה מיד משהמיתו. ברם יש לפקפק בזה כי יתכן שגוף המזיק אינו אסור בהנאה אליבא דר״ל עד שעת מיתת המזיק - (עי׳ בתוס׳ דף כג: ד״ה ולא כו׳), שהרי לפי ר״ת אפילו בשור הנסקל דעלמא אין גמר דין עצמו אוסר בהנאה אלא מיתת השור היא האוסרת, וי״ל דא״כ דה״ה בחמשת המזיקין לא שעת מיתת האדם אוסרתם אלא שעת מיתת המזיק, וצ״ע בזה.
ר׳ אלעזר אומר: אף הנחש, ומשמע שגם הוא מסכים ששאר החיות מועדות הן, אלא שמוסיף עליהן את הנחש. ומקשים: והא אנן תנן [והרי אנו שנינו] במשנתנו: ר׳ אלעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדים, והנחש מועד לעולם, הרי שלדעת ר׳ אלעזר שאר החיות אינן מועדות!
Rabbi Elazar says: Also the snake. By using the term also, Rabbi Elazar suggests he considers a snake to be forewarned to the same extent as the other animals in the mishna’s list, which, according to his opinion, are not considered to be forewarned if they are domesticated. The Gemara asks: But didn’t we learn in the mishna: Rabbi Elazar says: When these animals are domesticated they are not considered to be forewarned, but the snake is always considered forewarned?
הכל
(2) תְּנִי נָחָשׁ.
The Gemara answers: Emend and teach the baraita as saying that Rabbi Elazar says: A snake, instead of saying: Also a snake. Accordingly, the baraita is teaching that he holds that only a snake is considered to be forewarned under all circumstances because he holds that even if it is domesticated it is still prone to caused damage.
The Gemara answers: Emend and teach the baraita as saying that Rabbi Elazar says: A snake, instead of saying: Also a snake. Accordingly, the baraita is teaching that he holds that only a snake is considered to be forewarned under all circumstances because he holds that even if it is domesticated it is still prone to caused damage.
הכל
(3) אָמַר שְׁמוּאֵל אֲרִי ברה״ר בִּרְשׁוּת הָרַבִּים דָּרַס וְאָכַל פָּטוּר טָרַף וְאָכַל חַיָּיב.
§ The Gemara considers cases of damage caused by a lion: Shmuel says: With regard to a lion that kills an animal in the public domain, if it clawed its prey and ate it, the lion’s owner is exempt from liability. But if it first tore apart its prey with its teeth in order to kill it, and only then ate it, the owner is liable for the damage.
אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור, טרף ואכל חייב – פירוש: אם הכה זה הארי הבהמה בידיו ומתה באירס שלו ואכלה פטור שכן דרכו בעת שרוצה לאכל, וקיימא לן שן ברשות הרבים פטור. אבל אם טרף בפיו ובשיניו והמית הבהמה חייב, ואף על פי שאחרי כן אוכל ויושב ששינה ודינו כדין הקרן ברשות הרבים. דבהדיא תנינן דרך הארי לדרוס ודרך הזאב לטרוף, דתניא (בבא מציעא צ״ג:): רועה שהניח עדרו ובא זאב וטרף ארי ודרס כו׳
ערך דרס
דרס – א(סנהדרין צ:) כל הנותן מתנה לכהן עם הארץ כאלו נותנה לפני ארי מה תרי ספק דורס ואוכל ספק אינו דורס ואוכל וכו׳. (בבא קמא טז:) אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור טרף ואכל חייב פי׳ דרס בהמה ואכלה נאלתר שלא המיתה בתחילה פטור דהיינו אורחיה והויא לה שן ברשות הרבים טרף ואכל שבתחילה הרג ואח״כ אכל דלאו אורחיה והוי לה תולדה דקרן דמשונה פי׳ אחר דרס ואכל אם הכה זה הארי הבהמה בידיו ומתה בארס שלו ואכלה פטור שכן דרכו בעת שרוצה לאכול וקי״ל שן ברשות הרבים פטור אבל אם טרף בפיו ובשיניו והמית הבהמה חייב ואע״פ שאחרי כן ישב ואכל ששינה ודינו כדין הקרן ברשות הרבים דבהדיא תנינן דרך הארי לדרוס ודרך הזאב לטרוף ותני׳ רועה שהניח עדרו ובא זאב וטרף ארי ודרס וכו׳ ואקשינן על שמואל והכתיב אריה טורף בדי גורותיו ופריק בשביל גורותיו כלומר אין רצונו לאכול אלא להמית ולהאכיל לבניו וכן שאר הפסוק.
א. [נערטרעטען.]
דרס – שלא הרגה אלא מחיים אכלה פטור דאורחיה הוא ושן ברה״ר פטור.
טרף – שהרגה ואכלה.
חייב – דלאו אורחיה היא ותולדה דקרן הוא ומשלם חצי נזק ברה״ר.
1דרס ואכל – פירוש שאוכל מחיים כדאמרינן בפרק אלו עוברין (פסחים דף מט: ושם) מה ארי דורס ואוכל ואינו ממתין עד שימות אף עם הארץ כו׳.
1. בדפוס וילנא מופיע כאן תוס׳ ד״ה ״רבי אלעזר״ שמופיע במהדורתנו בדף ט״ו: וד״ה ״והוא דלא כרע״ שמופיע במהדורתנו בדף ט״ז.
אמר שמואל ארי ברשות הרבים דרס ואכל פטור וכו׳ – פירוש: דרס שהוא אוכל אותו בחיותו טרף שממית ואחר כך אוכל ואין זה דרך הארי והרי הוא קרן ברשות הרבים והתניא גבי שן וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וכו׳ אלמא טרפה נמי אורחה היא. ועוד דשמואל נמי דילמא הכי הוא וטרף ברשות הרבים אמאי חייב דילמא טרף להניח היה דאורחיה הוא ואחר כך נמלך ואכל. ואי קשיא לך לוקמה בר׳ טרפון דאמר משונה קרן בחצר הנזק נזק שלם משלם משום דקתני רישא כיצד השן מועדת לאכל את הראוי לה וכו׳ ראוי לה אין שאין ראוי לה לא.
אמר שמואל ארי ברה״ר דרס ואכל פטור. כלומר שאורחי׳ הוא ושן שלא ברשות הניזק פטור טרף ואכל חייב כלומר חצי נזק כדין קרן דמשונה הוא דלאו אורחיה הוא ופירוש דרס ואכל שדורס ואוכל חי וטרף ואכל שממי׳ ואח״כ אוכל והזאב בהפך וזהו ששנינו ובא ארי ודרס זאב וטרף. ומהא דשמואל שמעינן דכי קתני במתניתין בכל הני שהן מועדין לאו מועדין לכל מילי נינהו אלא כל חד וחד כי אורחי׳ דאי לא הארי פטור ברה״ר בין בדרס בין בטרף וברשות הניזק חייב בין דרס בין טרף ואם איתא מאי קא מקשה מדקתני בברייתא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם אלא אינן מועדין אלא לדאורחייהו.
ארי דרכו לדרוס ולאכול את טרפו בעודו חי אבל אין דרכו לטרוף ר״ל להרוג תחלה ולאכול אח״כ אלא שלפעמים דרכו לטרוף ולהצניע לבניו מעתה כל שדרס ואכל דרכו הוא והרי זה שן ופטור ברשות הרבים ואם טרף ואכל הרי זה קרן וחייב ברשות הרבים ודינו בחצי נזק הואיל ואין דרכו בכך ואם טרף והניח פטור ברשות הרבים כל שהניח דרכו בכך וזאב מ״מ דרכו לטרוף והוא שאמרו בבבא מציעא רועה שהיה רועה ובא זאב וטרף ארי ודרס ומעתה טרף ברשות הרבים פטור:
דרס ואכל. בלשון אחר פירוש הערוך אם הכה הארי זה הבהמה בידיו ומתה ואכלה פטור שכן דרכו לכשרוצה לאכול ושן ברשות הרבים פטור אבל אם טרף בפיו ובשניו והמית הבהמה חייב אף על פי שאחרי כן יושב ואוכל ששינה וחייב כמו קרן ברשות הרבים דבהדיא תניא דרך הארי לדרוס ודרך הזאב לטרוף דתניא רועה שהיה רועה והניח עדרו ובא זאב וטרף ובא ארי ודרס ומתוך לשונו משמע הכי דבפיו ובשיניו אין דרכו לטרוף לא לאכול ולא להניח מדמפרש אף על פי שאחרי כן יושב ואוכל חייב משמע דכל שכן אם לא אכל. וכולה שמעתתא לא משמע הכי ואפילו יפרש דטרף ואכל דוקא קאמר אבל טרף בפיו ובשניו והניח פטור דהיינו אורחיה אכתי קשיא דהוה ליה לשמואל לפלוגי בטרף גופיה בין טרף ואכל לטרף והניח. ולשון אחר שפירש נראה עיקר שאוכל מחיים לאלתר שלא המיתה בתחילה וטרף ואכל נראה קורא כשהורג תחילה ואחר כך אוכל. וכן פירש בקונטרס. וכעין זה מפרש רבנו תם כל עוף הדורס טמא בפרק אלו טרפות. תוספות שאנץ.
א ובקשר לאמור במשנתנו כי הארי הריהו מועד מתחילתו, אמר שמואל: ארי השייך לאדם מסויים, שהזיק בהיותו ברשות הרבים, אם היה זה באופן שדרס ואכל, כלומר, שהמם תחילה את הבהמה במכה, ואחר כך נשך ממנה ואכלה — פטור הבעלים. אולם אם תחילה טרף אותה בשיניו והרגה ואחר כך אכל אותה — חייב.
§ The Gemara considers cases of damage caused by a lion: Shmuel says: With regard to a lion that kills an animal in the public domain, if it clawed its prey and ate it, the lion’s owner is exempt from liability. But if it first tore apart its prey with its teeth in order to kill it, and only then ate it, the owner is liable for the damage.
הכל
(4) דָּרַס וְאָכַל פָּטוּר כֵּיוָן דְּאוֹרְחֵיהּ לְמִידְרַס הָוֵה לֵיהּ כְּמוֹ שֶׁאָכְלָה פֵּירוֹת וִירָקוֹת דהוה לֵיהּ שֵׁן בִּרְשׁוּת הָרַבִּים וּפָטוּר טָרַף לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא.
The Gemara elucidates: If it clawed its prey and ate it, the owner is exempt, since it is its typical manner to claw its prey and eat it, and it is therefore equivalent to the case of an animal that eats fruit and vegetables belonging to someone else. Therefore, it is classified as Eating done in a public domain, and the owner of the lion is exempt. But if the lion first tore apart its prey to kill it, since this is not its typical manner, the act is classified as Goring, for which an owner is liable even in a public thoroughfare.
ומסבירים: אם דרס ואכל — פטור, כיון דאורחיה למידרס [שדרכו לדרוס] הוה ליה [הרי הוא] כמו בהמה שאכלה פירות וירקות, דהוה ליה [שהרי הוא] נזק שן ברשות הרבים, ופטור. ואילו טרף — לאו אורחיה [לא דרכו] הוא זה, ונזק בלתי רגיל שעושה בעל חיים מדעתו — קרן הוא וברשות הרבים חייב.
The Gemara elucidates: If it clawed its prey and ate it, the owner is exempt, since it is its typical manner to claw its prey and eat it, and it is therefore equivalent to the case of an animal that eats fruit and vegetables belonging to someone else. Therefore, it is classified as Eating done in a public domain, and the owner of the lion is exempt. But if the lion first tore apart its prey to kill it, since this is not its typical manner, the act is classified as Goring, for which an owner is liable even in a public thoroughfare.
הכל
(5) לְמֵימְרָא דִּטְרֵיפָה לָאו אוֹרְחֵיהּ הוּא וְהָכְתִיב {נחום ב׳:י״ג} אַרְיֵה טוֹרֵף בְּדֵי גוֹרוֹתָיו בִּשְׁבִיל גּוֹרוֹתָיו וּמְחַנֵּק לְלִבְאוֹתָיו בִּשְׁבִיל לִבְאוֹתָיו וַיְמַלֵּא טֶרֶף חוֹרָיו בִּשְׁבִיל חוֹרָיו ומעונותיו טְרֵיפָה בִּשְׁבִיל מְעוֹנוֹתָיו.
The Gemara asks: Is this to say that tearing apart its prey is not the typical manner of a lion? But isn’t it written: “The lion tears apart for its young, and it strangles for its lionesses, and it fills its caves with prey, and its den with that which was torn apart” (Nahum 2:13). The description in the verse clearly indicates that it is the typical manner of a lion to tear apart its prey. The Gemara answers that each phrase of this verse is referring not to a situation where the lion catches prey for its own immediate use, but to one where it provides food for its young, as it says: “The lion tears apart for its young”; to provide food for its lionesses: “And it strangles for its lionesses”; to provide food for the young cubs in its lair: “And it filled its lair with prey”; and to provide food for the young cubs in its den: “And its den with that which was torn apart.” Therefore, we cannot learn from this verse that it is the typical manner of a lion to tear apart prey for its own immediate use.
ואקשינן על שמואל והכת׳: אריה טורף בדי גורותיו. ופירק בשביל גורותיו – כלומר אין רצונו לוכל אלא להמית ולהאכיל לבניו. וכן שאר הפסוק.
והתניא וכן חייה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה ואכלה משלם נזק שלם.
בדי גורותיו – די מאכל גורותיו ילדיו אלמא טורף הוא.
ומשני: בשביל גורותיו – אורחיה להרוג ולהביא ולהצניע אבל לטרוף ולאכול הוא עצמו כי האי לאו אורחיה.
וקפריך והכתיב ומחנק ללבאותיו – אלמא אורחיה להרוג ומשני בשביל לבאותיו.
והכתיב וימלא טרף חוריו ומשני בשביל חוריו – אורחיה להרוג ולהביא לחוריו ולהצניע אבל לאכול מיד לאחר הריגה כי הא דשמואל לאו אורחיה הוא.
והא כתיב ארי טורף בדי גורותיו ומשני בשביל גורותיו. וקשה דמה מקשה כיון דכתיב בדי גורותיו וכן בהנך כולהו. ועל כן פירש הר״ש בן הר״ש דהמקשה פריך מרישיה דקרא והא כתיב טורף ומשני בדי גורותיו וכן כולהו. ומיהו כי מסיק בתר הבי ומעונותיו סבירא ליה דמדברי המתרץ הם. מהר״י כ״ץ ז״ל.
ושואלים: למימרא [האם ניתן לומר] מכאן שטריפה לאו אורחיה הוא [אין זה דרכו]? והכתיב [והרי נאמר] ״אריה טרף בדי גרותיו״ (נחום ב, יג), משמע שארי טורף! ומשיבים: הכוונה היא בשביל גורותיו, ובשבילם הוא הורג תחילה ומביא את הטרף. ומקשים: והלא נאמר ״ומחנק ללבאתיו״ (נחום ב, יג)! ומסבירים: הכוונה היא גם כן בשביל לבאותיו הוא עושה כן, שחונק את טרפו, אבל אין זה דרכו לעצמו. ומקשים: והלא נאמר שם ״וימלא טרף חריו״! ומשמע שמביא טריפה שהרג עבור עצמו! ומשיבים: הכוונה היא — בשביל חוריו, כלומר, בשביל גוריו הנמצאים שם. ומקשים: והרי נאמר שם ״ומענתיו טרפה״, כלומר, שמביאו למעונו טריפה, שהרגה קודם! ומסבירים: אף כאן כוונת הכתוב היא שטורף רק בשביל מעונותיו להביא לגוריו.
The Gemara asks: Is this to say that tearing apart its prey is not the typical manner of a lion? But isn’t it written: “The lion tears apart for its young, and it strangles for its lionesses, and it fills its caves with prey, and its den with that which was torn apart” (Nahum 2:13). The description in the verse clearly indicates that it is the typical manner of a lion to tear apart its prey. The Gemara answers that each phrase of this verse is referring not to a situation where the lion catches prey for its own immediate use, but to one where it provides food for its young, as it says: “The lion tears apart for its young”; to provide food for its lionesses: “And it strangles for its lionesses”; to provide food for the young cubs in its lair: “And it filled its lair with prey”; and to provide food for the young cubs in its den: “And its den with that which was torn apart.” Therefore, we cannot learn from this verse that it is the typical manner of a lion to tear apart prey for its own immediate use.
הכל
(6) וְהָתַנְיָא אוְכֵן חַיָּה שֶׁנִּכְנְסָה לַחֲצַר הַנִּיזָּק טָרְפָה בְּהֵמָה וְאָכְלָה בָּשָׂר מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם.
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita concerning acts classified as Eating: And similarly, in the case of a wild animal, including a lion, that entered the courtyard of the injured party and tore apart the courtyard owner’s animal and ate its meat, the owner of the wild animal pays the full cost of the damage.
טרפה בהמה – והרגתה ואכלה הבשר.
משלם נזק שלם – מדמשלמת בחצר הניזק נזק שלם מכלל דאורחיה הוא ותולדה דשן היא וברה״ר ליפטר.
והתניא וכן חיה – תימה ולוקמה בזאב דאורחיה לטרוף וי״ל דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ולא הוה מצי לשנויי דכרבי טרפון אתיא דאמר (לעיל יד.) משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם מדקתני לה גבי תולדה דשן כדמסיק.
וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וכו׳. איכא למידק ומאי קושיא דלמא בזאב שדרכו לטרוף ולאכול וליתא דמדקתני חיה סתם משמע דכן הדין בכל מה שהיא חיה דאי לא ה״ל למיתני וכן זאב וא״ת עוד דלמא ר׳ טרפון היא דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם לא היא דהא לקמן בפרק כיצד קתני רישא דהך ברייתא בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה ושתה משקין הראוין לה משלמת נזק שלם והדר תני וכן חיה שנכנסה לחצר. ומדקתני רישא הכי והדר תני וכן משמע ככ״ע היא וכן מדקתני לה גבי שן ולא קתני ליה גבי קרן כדקדייק במסקנא.
והא תניא וכן חיה. כתבו בתוספות ולא הוה מצי לשנויי דכרבי טרפון אתיא וכו׳ דהא לקמן בפרק כיצד הרגל קתני רישא דהך ברייתא בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראויין וכו׳ משלמת נזק שלם וכן חיה וכו׳ ומדקתני וכן משמע דאתיא ככולי עלמא כמו רישא וגם מדקתני לה גבי תולדה דשן קדייק כדמסקינן. תוספות שאנץ.
וקשה והרי כשהעמיד אותה במסקנא כרבי אלעזר בהדי תרבות קשה נמי זו הקושיא עצמה אמאי קתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן הוה ליה למתנייה. וי״ל דהשתא אי הוה מוקמינן לברייתא דקתני טרפה ואכלה משלם נזק שלם בחצר הניזק כרבי טרפון הוה קשי טפי ליתנייה גבי תולדה דקרן לפי שדומה לקרן בשני צדדים כיון דאיירי בדלא אייעד אם כן דומה לקרן דמשלם חצי נזק ברשות הרבים ומשלם מגופו ואפילו כשמשלם נזק שלם בחצר הניזק לרבי טרפון מגופו משלם ולא מן העלייה אבל לקמן דמוקמינן ברייתא כרבי אלעזר ובארי תרבות וכשטרף ואכל הוי לאו אורחיה ונזק שלם משלם משום דאייעד אם כן אינו דומה לקרן אלא בצד אחד שמשלם נזק שלם אפילו ברשות הרבים אבל לעולם מן העלייה משלם ומשום הכי לא היה קשה כלל כך אם שנה אותו גבי שן אף על פי כן מקשה תלמודא וליתנייה גבי קרן. קשיא. גליון.
והראב״ד ז״ל תירץ דלהכי לא אוקמוה כרבי טרפון משום דקתני רישא כיצד השן מועדת לאכול את הראוי לה ראוי לה אין שאין ראוי לה לא. ע״כ.
ומקשים: והתניא [והרי שנויה ברייתא] בקשר לנזקי שן: וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק, אם טרפה בהמה ואכלה בשר — משלם נזק שלם, ומשמע אם כן שדרכה לטרוף ולאכול, ולכן חייב בתשלום נזק שלם, ככל שן!
The Gemara asks: But isn’t it taught in a baraita concerning acts classified as Eating: And similarly, in the case of a wild animal, including a lion, that entered the courtyard of the injured party and tore apart the courtyard owner’s animal and ate its meat, the owner of the wild animal pays the full cost of the damage.
הכל
(7) הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן שֶׁטָּרְפָה לְהַנִּיחַ הָא אָכְלָה קָתָנֵי בְּשֶׁנִּמְלְכָה וְאָכְלָה.
The Gemara answers: With what are we dealing here? This is a case where it tore apart the animal in order to leave it for later consumption. Since this is typical behavior for a lion, the lion is considered forewarned with regard to it. The Gemara asks: Doesn’t the baraita teach: And ate its meat? The Gemara answers: This is a case where the lion initially killed the animal to leave it for later consumption but then reconsidered and ate it.
ומשיבים: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] — באופן שטרפה והרגה כדי להניח את הטרף לאחר מכן, ודבר זה הוא דרכה של חיה, ולכן דינו כדין שן. ומקשים: הא [הרי] ״אכלה״ קתני [שנה] ולא שהניחה! ומשיבים: בשנמלכה ואכלה, שמתחילה טרפה כדי להניח, ואחר כך נמלכה ואכלה ממנו.
The Gemara answers: With what are we dealing here? This is a case where it tore apart the animal in order to leave it for later consumption. Since this is typical behavior for a lion, the lion is considered forewarned with regard to it. The Gemara asks: Doesn’t the baraita teach: And ate its meat? The Gemara answers: This is a case where the lion initially killed the animal to leave it for later consumption but then reconsidered and ate it.
הכל
(8) מְנָא יָדְעִינַן וְעוֹד דִּשְׁמוּאֵל נָמֵי דִּלְמָא הָכִי הוּא.
The Gemara questions this understanding: How can we know what the animal’s initial intentions were? And furthermore, if one accepts this claim, then the ruling of Shmuel is also called into question, as perhaps the case he ruled on is a case like this, where the lion initially intended to leave the prey he killed for later consumption, and therefore the owner should be exempt. The Gemara therefore rejects this understanding.
ושואלים: מנא ידעינן [מניין אנו יודעים] שאכן נמלכה החיה ומשום כך אנו מחייבין את בעליה בתשלום הנזק? ועוד, בהלכה זו של שמואל נמי [גם כן], דלמא הכי [שמא כך] הוא שהארי טרף על מנת להניח ונמלך לאחר מכן ואכל, ואם כן מדוע נחייבו ברשות הרבים כדין קרן?
The Gemara questions this understanding: How can we know what the animal’s initial intentions were? And furthermore, if one accepts this claim, then the ruling of Shmuel is also called into question, as perhaps the case he ruled on is a case like this, where the lion initially intended to leave the prey he killed for later consumption, and therefore the owner should be exempt. The Gemara therefore rejects this understanding.
הכל
(9) אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק לִצְדָדִין קָתָנֵי שֶׁטָּרְפָה לְהַנִּיחַ אוֹ דָרְסָה וְאָכְלָה מְשַׁלֶּמֶת נֶזֶק שָׁלֵם.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The baraita teaches two cases disjunctively and should be understood as teaching two halakhot: With regard to a lion that tore apart an animal in order to leave it for later consumption, or a lion that clawed its prey and ate it, since each acted in the typical manner of a lion, the owner pays the full cost of the damage.
ה״ג: אמר רב נחמן לצדדין קתני טרפה והניחה או דרסה ואכלה משלמת נזק שלם – כלומר הא דקתני ברייתא טרפה בהמה ואכלה בשר תרי מילי נינהו טרפה בהמה והניחה או אכלה בשר על ידי דריסה משלם נזק שלם.
אמר רב נחמן בר יצחק: לצדדין קתני [שנה]. כלומר, את הברייתא יש להבין לא כהמשך אחד, אלא כפסק הלכה הנחלק לשני צדדים שונים, וכך יש לשנות: בהמה שטרפה להניח, או דרסה ואכלה — משלמת נזק שלם.
Rav Naḥman bar Yitzḥak said: The baraita teaches two cases disjunctively and should be understood as teaching two halakhot: With regard to a lion that tore apart an animal in order to leave it for later consumption, or a lion that clawed its prey and ate it, since each acted in the typical manner of a lion, the owner pays the full cost of the damage.
הכל
(10) רָבִינָא אָמַר כִּי קָאָמַר שְׁמוּאֵל בַּאֲרִי תַּרְבּוּת וְאַלִּיבָּא דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר לָאו אוֹרְחֵיהּ.
Ravina said: It is the typical manner of a wild lion to kill its prey and then eat it, and therefore such damage is classified as Eating. Accordingly, if the damage was done in the public domain, the lion’s owner is exempt from any liability. When Shmuel says that an owner is liable if his lion does so, that was with regard to a domesticated lion and in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says it is not the typical manner of a domesticated wild animal to attack. Accordingly, the act is classified as being of the category of Goring, for which one is liable even in a public thoroughfare.
רבינא אמר: כי אמר שמואל בארי תרבות ונדחת ואמר אלא מתניתא בארי תרבות, ואליבא דר׳ אלעזר דאמר לאו אורחיה – הוא, משונה הוא.
ואקשינן והא קיימא לן משונה בחצר הניזק לרבות חצי נזק.
רבינא אמר כי אמר שמואל טרף {ברשות}1 הרבים חייב בארי תרבות דלאו אורחיה – אבל ארי דלאו תרבות כולהו אורחיה.
1. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852 חסר: ״ברשות״.
רבינא אמר: כי קא אמר [כאשר אומר] שמואל שארי שטרף אין זו דרכו, הרי זה בארי תרבות שגודל בין בני אדם, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר׳ אלעזר, שאמר שארי כזה לאו אורחיה [אין זה דרכו] לטרוף.
Ravina said: It is the typical manner of a wild lion to kill its prey and then eat it, and therefore such damage is classified as Eating. Accordingly, if the damage was done in the public domain, the lion’s owner is exempt from any liability. When Shmuel says that an owner is liable if his lion does so, that was with regard to a domesticated lion and in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says it is not the typical manner of a domesticated wild animal to attack. Accordingly, the act is classified as being of the category of Goring, for which one is liable even in a public thoroughfare.
הכל
(11) אִי הָכִי אפי׳ אֲפִילּוּ דָּרְסָה נָמֵי לִיחַיַּיב.
The Gemara asks: If so, then even when the lion clawed its prey and ate it, the owner should be liable for any damage it causes in a public domain, since according to Rabbi Elazar such behavior is atypical for a domesticated lion. Why then does Shmuel rule that in such a case the owner is exempt?
אי הכי – אפי׳ דרס נמי לחייב אלא ודאי דרבינא לא אדשמואל אתמר אלא אי איכא לאוקמא לדרבינא אמתניתא הוא דמוקמת ליה והכי קאמר רבינא הא דקתני מתניתא נזק שלם לאו משום דאורחיה לטרוף דאפי׳ בארי תרבות נמי מתוקמה: ופרכינן מתניתא נמי היכי איתא לדרבינא חצי נזק בעי לשלומי.
אי הכי – דתולדה דקרן היא אדתני להא מתניתא (לקמן דף יט:) גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן ליתני.
ומקשים: אי הכי [אם כך] שמדובר בארי תרבות שאינו מועד כלל לתקוף, אם כן אפילו אם דרסה נמי ליחייב [גם כן שיתחייב] עליה ברשות הרבים, שהרי אין זו דרכו, ואין לכך דין שן אלא דין קרן!
The Gemara asks: If so, then even when the lion clawed its prey and ate it, the owner should be liable for any damage it causes in a public domain, since according to Rabbi Elazar such behavior is atypical for a domesticated lion. Why then does Shmuel rule that in such a case the owner is exempt?
הכל
(12) אֶלָּא דְּרָבִינָא לָאו אַשְּׁמוּאֵל אִתְּמַר אֶלָּא אַמַּתְנִיתָא כִּי תָּנֵי מַתְנִיתָא בַּאֲרִי תַּרְבּוּת וְאַלִּיבָּא דר׳ דְּרַבִּי אֶלְעָזָר דְּאָמַר לָאו אוֹרְחֵיהּ.
The Gemara concedes that its presentation of Ravina’s opinion is untenable: Rather, Ravina’s explanation was not stated in reference to Shmuel’s ruling, but rather in reference to the baraita, cited above, that discusses a case where a lion causes damage in the courtyard of the injured party. Accordingly, Ravina’s statement should be understood as follows: When the baraita teaches that one is liable if one’s lion tore apart an animal and ate it, that was with regard to a domesticated lion and in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says it is not the typical manner of a domesticated wild animal to attack.
כי תניא מתניתא בארי תרבות ואליבא דר׳ אלעזר – לא נקט ר׳ אלעזר לאפוקי רבנן אלא לרבותא נקטיה וה״ק דלא תימא משום דאורחיה לטרוף משלמת נ״ש דאפילו בארי תרבות אליבא דר׳ אלעזר דודאי לאו אורחיה הוא איכא לאוקמי דהיינו בדאייעד כדמפרש ואזיל ומאותו הטעם שיתחייב לר׳ אלעזר יתחייב לרבנן ועוד י״ל דדוקא מוקי לה כרבי אלעזר משום דחיה סתם קתני בין בארי בין בזאב ולר׳ אלעזר כיון דהוו בני תרבות לאו אורחייהו לטרוף ומיירי תרוייהו בדאייעד אבל לרבנן דלאו בני תרבות נינהו ואורחיה דזאב לטרוף כי לא אייעד נמי משלם נ״ש וזהו דוחק להעמיד הברייתא לצדדים זאב בלא אייעד וארי באייעד וא״ת ולמאי דס״ד השתא דהוי תולדה דקרן אמאי נקט בברייתא שנכנסו בחצר הניזק וי״ל משום זאב נקט דכיון דאייעד חוזר לקדמותו והוי שן דפטור ברה״ר.
אלא כי תניא מתני׳ בארי תרבות ובאיעד – וקשיא לן כיון דבהעדה מיירי למה ליה לאוקומה כר׳1 אלעזר לוקמה כרבנן ולעולם טרפה לאו אורחה אלא משום דאיעד משלם נזק שלם. ומתרצי׳ דאי רבנן אדתני טרפה ואיעד ליתני דרסה ולא איעד דהויא שן גמורה ומשום הכי אוקמה כר׳ אלעזר דתרויהו כי הדדי נינהו וחדא מיניהו נקט.
1. כן בשטמ״ק בשם הראב״ד. בכ״י לונדון 852: ״בר׳ ״.
כי תניא מתניתין בארי תרבות ואליבא דרבי אלעזר. כתבו בתוספות דלא נקט רבי אלעזר לאפוקי רבנן וכו׳ עד כדמפריש ואזיל וכו׳. ועיקר התירוץ אינו אלא מהא דמוקי לה בדאייעד. הרא״ש ז״ל.
וזה לשון רבינו ישעיה ז״ל כי תניא בארי תרבות. תימא לימא רבנן היא. יש לומר דלא קאמר ואליבא דרבי אלעזר לאפוקי מדרבנן וכו׳ ככתוב בתוספות. אי נמי להכי לא אוקמה כרבנן דברייתא איירי בכל חיה בין בארי בין בזאב הואיל ולא תרבות הוא בלא אייעד נמי משלם נזק שלם דאורחיה להזיק ולטרוף וגם ארי צריך לאוקמי בדאייעד דלאו אורחיה לטרוף להכי אוקמה כרבי אלעזר דבין זאב בין ארי לא משלם נזק שלם אלא באייעד כיון דבני תרבות הן. ואי קשיא כיון דצריך לאוקמי בדאייעד למה לי למיתני בחצר הניזק. וי״ל דמשום זאב ושאר חיות נקטיה דודאי משום ארי לא צריך דכיון דארי תרבות הוא ומעולם לאו אורחיה בטרף ומיום הולדו הוה ליה קרן כי אייעד חזר לקדמותו הוה ליה כקרן ברשות הרבים ומחייב אבל זאב ושאר חיות דקודם שהיה להם תרבות הוו להו שן דאורחייהו לטרוף וכי הוו בני תרבות הוו להו קרן וכי הדר אייעד חזרו לקדמותם להיות שן ולהכי מוקמה ברשות הניזק דאי ברשות הרבים הוו פטירי. והא דפריך בתר הכי בהדי קרן הוי ליה למתנייה לאו משום דלא איירי ברייתא בשן אלא התלמוד פריך אמאי תנייה גבי שן ולא גבי קרן. ע״כ.
וזה לשון תלמידי הר״ר ישראל ז״ל כתוב בתוספות וי״ל משום זאב נקט וכו׳. וקשה אם כן מאי פריך הספר ליתני גבי קרן נימא להבי נקט אותו גבי שן בשביל זאב. וי״ל דהכי פריך עדיין ליתני גבי קרן ולא גבי שן פן תטעה דפטור ברשות הרבים. גם עתה אם ישנה גבי קרן תטעה שזאב חייב ברשות הרבים. וי״ל בזה לא מצי למטעי מדנקט ברשות הניזק. ע״כ.
וזה לשון הראב״ד ז״ל רבינא אמר כי קאמר שמואל טרף ברשות הרבים חייב בארי תרבות דלאו אורחיה אבל ארי דלאו תרבות כולהו אורחיה. אי הכי אפילו דרסה ברשות הרבים יהא חייב אלא כי תניא מתניתין בארי תרבות ואייעד. וקשיא לן כיון דבהעדאה מיירי למה לי לאוקמה כרבי אלעזר לוקמה כרבנן ולעולם לאו אורחה ומשום דאייעד משלם נזק שלם. ומתרצינן דאי רבנן אדתני טרפה ואייעד ליתני דרסה ולא אייעד דהויא שן גמורה ומשום הכי אוקמה כרבי אלעזר דתרווייהו כי הדדי נינהו וחד מינייהו נקט. ע״כ.
בד״ה כי תניא מתניתא כו׳ וי״ל משום זאב כו׳ והוה שן דפטור בר״ה עכ״ל יש לדקדק דא״כ מאי פריך מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן בעי למתני הא משום זאב דחזר לקדמותו שפיר נקט לה גבי שן וי״ל דהכי פריך דלא הוה ליה למתני הכא סתם חיה דמשמע נמי ארי אלא הוה ליה למתני הכא גבי תולדה דשן זאב בהדי׳ וארי ה״ל למתני גבי תולדה דקרן וק״ל:
אלא הסברו של רבינא לאו [לא] על דברי שמואל אתמר [נאמר], אלא אמתניתא [על הברייתא]. וכך יש להבין: כי תני מתניתא [כאשר שנה את הברייתא] בחיה שנכנסה לחצר הניזק שמשלם נזק שלם, אין זה משום שדרכה לטרוף, אלא מדובר בארי תרבות, ואליבא [ולפי שיטתו] של ר׳ אלעזר שאמר: לאו אורחיה [אין זה דרכו].
The Gemara concedes that its presentation of Ravina’s opinion is untenable: Rather, Ravina’s explanation was not stated in reference to Shmuel’s ruling, but rather in reference to the baraita, cited above, that discusses a case where a lion causes damage in the courtyard of the injured party. Accordingly, Ravina’s statement should be understood as follows: When the baraita teaches that one is liable if one’s lion tore apart an animal and ate it, that was with regard to a domesticated lion and in accordance with the opinion of Rabbi Elazar, who says it is not the typical manner of a domesticated wild animal to attack.
הכל
(13) א״ה אִי הָכִי ח״נ חֲצִי נֶזֶק בָּעֵי לְשַׁלּוֹמֵי דְּאִיַּיעַד.
The Gemara asks: If that is so, since the act is atypical behavior for a lion, it should be classified as Goring, and the owner should be required to pay for only half the cost of the damage. The Gemara answers: The baraita is referring to a case where the lion was forewarned.
ומקשים: אי הכי [אם כך] שאין זה דרכו, רק חצי נזק בעי לשלומי [יצטרך לשלם] כדין קרן, ולא נזק שלם! ומשיבים: מדובר כאן בבעל חיים דאייעד [שנעשה מועד] לכך.
The Gemara asks: If that is so, since the act is atypical behavior for a lion, it should be classified as Goring, and the owner should be required to pay for only half the cost of the damage. The Gemara answers: The baraita is referring to a case where the lion was forewarned.
הכל
(14) א״ה אִי הָכִי מַאי הַאי דְּקָתָנֵי לַהּ גַּבֵּי תּוֹלָדָה דְשֵׁן גַּבֵּי תּוֹלָדָה דְקֶרֶן בָּעֵי לְמִיתְנְיַיהּ קַשְׁיָא.:
The Gemara questions further: If that is so, what is the reason that the baraita teaches this among the subcategories of Eating? It should have taught it among the subcategories of Goring. The Gemara concedes: This is a difficulty with this explanation.
ותוב אקשינן עליה אי הכי הא דקתני לה גבי תולדה דשן – ותנינן בכיצד השן מועדת: תנו רבנן: כיצד השן מועדת לאכל את הראוי לה כו׳. גבי תולדה דקרן בעי למיתניה, קשיא.
ושואלים: אי הכי, מאי האי דקתני לה [אם כך, מה זה ששנה אותה, את ההלכה הזו] גבי [אצל] תולדה של שן שהיא מועדת לעולם? שהרי לפי הסבר זה גבי [אצל] תולדה של קרן בעי למיתנייה [צריך היה לשנות אותה]! ומעירים: אכן, קשיא [קשה] הדבר לפי פירוש זה.
The Gemara questions further: If that is so, what is the reason that the baraita teaches this among the subcategories of Eating? It should have taught it among the subcategories of Goring. The Gemara concedes: This is a difficulty with this explanation.
הכל
(15) מתני׳ מַתְנִיתִין : במָה בֵּין תָּם לְמוּעָד.
MISHNA: What is the difference between the liability incurred for damage caused by an ox that is considered innocuous and the liability incurred for damage caused by an ox that is forewarned?
(פיס׳) [מתני׳] מה בין תם למועד? שהתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם1 נזק שלם ומן העלייה.
1. המלים ״חצי נזק מגופו ומועד משלם״ הושלמו בגיליון בכ״י לונדון.
מתניתין מה בין תם למועד. כלומר אי זה מעלה יש בין תשלומי תם שהוא חצי נזק לתשלומי מועד שהוא נזק שלם. ה״ר יהונתן ז״ל.
MISHNA: What is the difference between the liability incurred for damage caused by an ox that is considered innocuous and the liability incurred for damage caused by an ox that is forewarned?
הכל
(16) אֶלָּא שֶׁהַתָּם מְשַׁלֵּם חֲצִי נֶזֶק מִגּוּפוֹ וּמוּעָד מְשַׁלֵּם נֶזֶק שָׁלֵם מִן הָעֲלִיָּיה.:
The only differences are that for damage caused by an innocuous ox, the owner pays half the cost of the damage exclusively from proceeds of the sale of the body of the ox, and for a forewarned ox he pays the full cost of the damage from his higher property.
מתני׳ מן העלייה – ואפי׳ אין הנוגח שוה שיעור הנזק דבמועד כתיב ישלם שור תחת השור ולא כתיב ביה דמגוף הנוגח יפרע.
The only differences are that for damage caused by an innocuous ox, the owner pays half the cost of the damage exclusively from proceeds of the sale of the body of the ox, and for a forewarned ox he pays the full cost of the damage from his higher property.
הכל
(17) גמ׳ גְּמָרָא : מַאי עֲלִיָּיה אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר בִּמְעוּלֶּה שֶׁבִּנְכָסָיו.
GEMARA: What does the mishna mean by saying he pays from his higher [aliyya] property? Rabbi Elazar says: It means that he pays with the superior-quality [bame’ulla] items of his property.
אמר מר רבי אלעזר [אומר]1 אף הנחש – ומקשי׳ קיימא לן דלא קתני אף אלא דהוא מודה על קמייתא. והתנן ר׳ אלעזר אומר בזמן שהן תרבות אין מועדין – הא אם אינן תרבות מועדין הן.
מאי עלייה? אמר רבי אלעזר מעולה שבנכסיו.
1. כן הושלם בדפוס וילנא. בכ״י לונדון חסר: ״אומר״.
ג גמרא ומבררים את המשנה: מאי [מה פירוש] ״עלייה״? אמר ר׳ אלעזר: הכוונה היא במעולה שבנכסיו, כלומר, משלם מן העידית שבנכסיו.
GEMARA: What does the mishna mean by saying he pays from his higher [aliyya] property? Rabbi Elazar says: It means that he pays with the superior-quality [bame’ulla] items of his property.
הכל
(18) וְכֵן הוּא אוֹמֵר {דברי הימים ב ל״ב:ל״ג} וַיִּשְׁכַּב חִזְקִיָּהוּ עִם אֲבוֹתָיו וַיִּקְבְּרוּהוּ בְּמַעֲלֵה קִבְרֵי בְנֵי דָוִד וְאָמַר ר׳ רַבִּי אֶלְעָזָר בְּמַעֲלֵה אֵצֶל מְעוּלִּים שֶׁבַּמִּשְׁפָּחָה וּמַאן נִינְהוּ דָּוִד וּשְׁלֹמֹה.
And similarly, the fact that the word aliyya is referring to superior-quality property is indicated by the verse that states: “And Hezekiah lay with his ancestors, and they buried him in the best [bema’ale] of the sepulchers of the descendants of David” (II Chronicles 32:33), and Rabbi Elazar says: The term bema’ale means beside the best of the family. And who are they? David and Solomon.
ויקברוהו במעלה קברי בני דוד כו׳ אצל המעולים שבמשפחה ומאן נינהו דוד ושלמה. לא נעשה כן לא׳ משאר מלכי בית דוד כלפי מה שאמרו פ״ק דסנהדרין שבא שבנא להסירו מכבוד המלוכה וחצב לעצמו קבר במקום שהיה ראוי להיות קבור חזקיהו כי היה מבקש להיות מלך במקומו וע״כ נהרג שבנא בקלון גדול ולא בא לידי קבורה בירושלים כלל כמפורש שם וע״כ שוב כשמת חזקיהו בכבודו לא רצו להניחו באותו קבר שנחצב לשם הרשע ומשום כבודו העלוהו לקברו אצל המעולים דהיינו דוד ושלמה וזה שדקדק בקברי בני דוד ולא בקבר ההוא שנחצב לשם שבנא שלא היה מתייחס לבני דוד וק״ל:
וכן הוא אומר: ״וישכב יחזקיהו עם אבתיו ויקברהו במעלה קברי בני דויד״ (דברי הימים ב לב, לג), ואמר ר׳ אלעזר: מה פירוש ״במעלה״ — אצל מעולים שבמשפחה, ומאן נינהו [ומי הם] — דוד ושלמה.
And similarly, the fact that the word aliyya is referring to superior-quality property is indicated by the verse that states: “And Hezekiah lay with his ancestors, and they buried him in the best [bema’ale] of the sepulchers of the descendants of David” (II Chronicles 32:33), and Rabbi Elazar says: The term bema’ale means beside the best of the family. And who are they? David and Solomon.
הכל
(19) {דברי הימים ב ט״ז:י״ד} וַיִּקְבְּרוּהוּ בְקִבְרוֹתָיו אֲשֶׁר כָּרָה לוֹ בְּעִיר דָּוִד וַיַּשְׁכִּיבוּהוּ בַּמִּשְׁכָּב אֲשֶׁר מִלֵּא בְּשָׂמִים וּזְנִים מַאי בְּשָׂמִים וּזְנִים רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר זְינֵי זְינֵי ר׳ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר בְּשָׂמִים שֶׁכׇּל הַמֵּרִיחַ בָּהֶן בָּא לִידֵי זִימָּה.:
The Gemara offers an interpretation of another verse about the burial of a king of Judea, King Asa: “And they buried him in his own sepulchers, which he had hewn out for himself in the city of David, and laid him in the resting place, which was filled with perfumes and spices [zenim] prepared by the perfumers’ art” (II Chronicles 16:14). What is meant by “perfumes and spices”? Rabbi Elazar says: It means many different types [zinei] of perfumes. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: The word zenim sounds similar to the word zenut, licentiousness, and should therefore be understood about types of perfumes that anyone who smells them is led to licentiousness.
ערך זן
זן – א(ברכות לב.) היינו דאמרי אינשי מלי כריסו זנא בישא פי׳ מי שאוכל וממלא כריסו עושה כל מיני רעות. (בבא קמא טז:) וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים מרוקחים אמר רבי אלעזר זני זני כלומר מיני בשמים ורבי שמואל בר נחמני אמר בשמים שכל המריח בהם בא לידי זנות (א״ב תרגום עושה פרי למינו עביד פרי לזניה).
א. [ארטיקלין.]
וישכיבוהו במשכב – באסא מלך יהודה.
זני זני – מיני מיני בשמים הרבה כדמתרגמינן למינהו לזנוהי (בראשית א).
ויקברוהו במעלה כו׳ וישכבוהו כו׳. גם בזה סיפר הכתוב בדבר שלא נזכר בשארי מלכי יהודה ואפשר מפני שחלה ברגליו כמעט שנתיים קודם מיתתו והכין לו קבר בחייו והוצרך למרקחות ולמיני בשמים כמפורש בקרא וק״ל:
כיון שהזכרנו דברים אלה ביחס לקברי בני דוד, מביאים פסוק דומה לו, שנאמר בקבורת המלך אסא: ״ויקברהו בקברתיו אשר כרה לו בעיר דויד וישכיבהו במשכב אשר מלא בשמים וזנים״ (דברי הימים ב טז, יד), מאי [מה פירוש] ״בשמים וזנים״? ר׳ אלעזר אמר: כוונתו זיני זיני [מינים מינים], סוגים שונים של בשמים, ר׳ שמואל בר נחמני אמר: כוונתו בשמים כאלה שכל המריח בהן בא לידי זימה (זנות), ולכן נקראים ״זנים״. כיון שהוזכרה מחלוקת בין ר׳ אלעזר ור׳ שמואל בר נחמני בפירוש המקראות, מביאים עוד מחלוקת דומה ביניהם.
The Gemara offers an interpretation of another verse about the burial of a king of Judea, King Asa: “And they buried him in his own sepulchers, which he had hewn out for himself in the city of David, and laid him in the resting place, which was filled with perfumes and spices [zenim] prepared by the perfumers’ art” (II Chronicles 16:14). What is meant by “perfumes and spices”? Rabbi Elazar says: It means many different types [zinei] of perfumes. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: The word zenim sounds similar to the word zenut, licentiousness, and should therefore be understood about types of perfumes that anyone who smells them is led to licentiousness.
הכל
(20) {ירמיהו י״ח:כ״ב} כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלׇכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה ר׳ רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָנִי אָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ.
The Gemara cites another dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Shmuel bar Naḥmani: Jeremiah requested of God to punish those who hounded him: “For they have dug a pit to trap me and they have set snares for my feet” (Jeremiah 18:22). In what way did they dig a pit to trap him? Rabbi Elazar says: They cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a woman who had engaged in sexual intercourse with a man forbidden to her by the Torah [zona]. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: They cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a married woman.
כי כרו שוחה כו׳ רשב״ן אומר מלמד שחשדוהו מא״א כו׳. וכן אמרו בפרק חלק גבי מרע״ה וישמע משה וגו׳ ששמע שחשדוהו מא״א כו׳ יש לפרש בזה שמשה וירמיה שניהם שוים היו מוכנים לנבואה לזמן רב כמ״ש מרחם הקדשתיך עליך אמרתי למשה נביא אקים להם כמוך זה הוכיחם מ׳ שנה וזה הוכיחם מ׳ שנה והוצרכו לפרוש מנשותיהם כמ״ש במשה ואתה פה עמוד וגו׳ ומזה היו נחשדים בעיני ליצני הדור שאמרו א״א לילוד אשה לפרוש מן האשה זמן רב כ״כ וק״ל:
נאמר בדברי ירמיה הנביא, כאשר ביקש מה׳ לענוש את רודפיו ״כי כרו שוחה ללכדני ופחים טמנו לרגלי״ (ירמיה יח, כב), ונחלקו מהו עניינה של מלכודת זו, ר׳ אלעזר אמר: כוונתו שחשדוהו מזונה, ר׳ שמואל בר נחמני אמר: שחשדוהו מאשת איש.
The Gemara cites another dispute between Rabbi Elazar and Rabbi Shmuel bar Naḥmani: Jeremiah requested of God to punish those who hounded him: “For they have dug a pit to trap me and they have set snares for my feet” (Jeremiah 18:22). In what way did they dig a pit to trap him? Rabbi Elazar says: They cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a woman who had engaged in sexual intercourse with a man forbidden to her by the Torah [zona]. Rabbi Shmuel bar Naḥmani says: They cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a married woman.
הכל
(21) בִּשְׁלָמָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה הַיְינוּ דִּכְתִיב {משלי כ״ג:כ״ז} כִּי שׁוּחָה עֲמוּקָּה זוֹנָה אֶלָּא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ מַאי שׁוּחָה אַטּוּ אֵשֶׁת אִישׁ מִי נָפְקָא מִכְּלַל זוֹנָה.
The Gemara asks: Granted, according to the one who says that they cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a zona, this is because the word “pit” is used as a metaphor for a zona, as it is written: “For a zona is a deep pit” (Proverbs 23:27). But according to the one who says that they cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a married woman, for what reason did Jeremiah use the word “pit”? The Gemara answers: Due to the fact that she is a married woman, should she be excluded from the category of a zona? If she commits adultery she is also termed a zona, and the term “pit” can justifiably be applied to her.
ושואלים: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שחשדוהו מזונה — היינו דכתיב [זהו שנאמר] ״כי שוחה עמקה זונה״ (משלי כג, כז) שכן ״שוחה״ הוא כינוי לזונה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחשדוהו מאשת איש, מאי [מה לשון] ״שוחה״ שנאמרה כאן? ומשיבים: אטו [וכי] אשת איש המזנה עם זר מי נפקא [האם היא יוצאת] מכלל זונה?
The Gemara asks: Granted, according to the one who says that they cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a zona, this is because the word “pit” is used as a metaphor for a zona, as it is written: “For a zona is a deep pit” (Proverbs 23:27). But according to the one who says that they cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a married woman, for what reason did Jeremiah use the word “pit”? The Gemara answers: Due to the fact that she is a married woman, should she be excluded from the category of a zona? If she commits adultery she is also termed a zona, and the term “pit” can justifiably be applied to her.
הכל
(22) בִּשְׁלָמָא למ״ד לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ הַיְינוּ דִּכְתִיב {ירמיהו י״ח:כ״ג} וְאַתָּה ה׳ יָדַעְתָּ אֶת כׇּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אֶלָּא לְמַאן דְּאָמַר שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מִזּוֹנָה מַאי לַמָּוֶת שֶׁהִשְׁלִיכוּהוּ לִבְאֵר טִיט.
The Gemara asks: Granted, according to the one who says that they cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a married woman, this is consistent with that which is written: “You, Lord, know all their plans to kill me” (Jeremiah 18:23). By claiming he engaged in intercourse with a married woman, they implicated him in a prohibition punishable by the death penalty. But according to the one who says that they suspected him of engaging in intercourse with a zona, what did he mean by saying “to kill me” when there is no court-imposed capital punishment for doing so? The Gemara answers: Jeremiah was referring to the fact that they cast him into a pit of mire.
ומ״ש מאי למות שהשליכוהו לבאר טיט. ויש לדקדק דאימא דקרא דלעיל מיניה כי כרו שוחה נמי בהכי קמיירי שהשליכוהו לבור שהיא שוחה ומנליה למימר שחשדוהו מזונה וי״ל כיון דכתיב שוחה ללכדני ופחים כו׳ שאינו אלא כצד דבר מחיים במצודה משמע ליה דלא קאי אבור טיט שהיה בו כדי להמית כדכתיב עלי להמית אבל לענין זונה וא״א שפיר קאמר ללכדני ופחים כדכתיב אשר היא מצודים וחרמים גו׳ ודו״ק:
ושואלים מצד אחר: בשלמא למאן דאמר [נניח לדעת מי שאומר] שחשדוהו מאשת איש — היינו דכתיב [זהו שנאמר] ״ואתה ה׳ ידעת את כל עצתם עלי למות״ (ירמיה יח, כג), כלומר, שזממו עליו דברים שחייבים עליהם מיתה, שהחשידוהו שבא על אשת איש, ועונשו של זה מיתה. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר] שחשדוהו מזונה — מאי [מה פירוש] ״למות״? הלא על זונה אין חייבים עונש מיתה! ומשיבים: הכוונה היא כפשוטו שהשליכוהו לבאר טיט.
The Gemara asks: Granted, according to the one who says that they cast suspicion upon him of engaging in intercourse with a married woman, this is consistent with that which is written: “You, Lord, know all their plans to kill me” (Jeremiah 18:23). By claiming he engaged in intercourse with a married woman, they implicated him in a prohibition punishable by the death penalty. But according to the one who says that they suspected him of engaging in intercourse with a zona, what did he mean by saying “to kill me” when there is no court-imposed capital punishment for doing so? The Gemara answers: Jeremiah was referring to the fact that they cast him into a pit of mire.
הכל
(23) דָּרֵשׁ רָבָא מַאי דִּכְתִיב {ירמיהו י״ח:כ״ג} יִהְיוּ מוּכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָּהֶם אָמַר יִרְמְיָה לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אֲפִילּוּ בְּשָׁעָה שֶׁעוֹשִׂין צְדָקָה הַכְשִׁילֵם בִּבְנֵי אָדָם שֶׁאֵינָן מְהוּגָּנִים כְּדֵי שֶׁלֹּא יְקַבְּלוּ עֲלֵיהֶן שָׂכָר.:
Rava interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “Let them be made to stumble before You; deal with them in the time of Your anger” (Jeremiah 18:23)? It means that Jeremiah said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even at a time when they try to perform acts of charity, make them stumble by ensuring that they do so with people who are unworthy of charity in order that they should not receive the reward for helping them.
אפילו בשעה שעושין צדקה – ול״ג ישראל דאאנשי ענתות קאי.
לפניך זו צדקה – שנאמר והלך לפניך צדקך (ישעיהו נח).
מוכשלים לפניך בעת אפך כו׳ אפי׳ בשעה שעושין צדקה כו׳. עיין פי׳ התוס׳ ונראה לפרש עוד כמ״ש בפ״ק דבבא בתרא דבעושה צדקה כתיב מתן בסתר יכפה אף וע״כ בקש ירמיה שיהיו מוכשלים בעת האף בנתינתן הצדקה לבני אדם שאינן מהוגנים שלא יקבלו עליה שכר ולא יכפה צדקה שלהן את האף ואהא מייתי ליה נמי התם בפ״ק דב״ב ע״ש:
שהושיבו ישיבה כו׳ ח״א ג׳ וח״א ז׳ כו׳. כל הני שיעורא אבלות הן כדאמרינן ג׳ לבכי ז׳ לאבילות כו׳ ואפשר דהושיבו ישיבה שם לספר בכבודו ולהספידו שם והשתא ניחא דהושיבו ממש על קברו משמע וק״ל:
דרש רבא: מאי דכתיב [מהו שנאמר] באותו ענין ״ויהיו מכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם״ (ירמיה יח, כג)? — כוונתו: אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה — הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים שהם רמאים ואינם צריכים לצדקה, כדי שלא יקבלו עליהן שכר על הצדקה שעשו, שיתברר שאף מצוות צדקה לא היתה בכך. ושוב לענין קבורתו של המלך חזקיהו.
Rava interpreted a verse homiletically: What is the meaning of that which is written: “Let them be made to stumble before You; deal with them in the time of Your anger” (Jeremiah 18:23)? It means that Jeremiah said before the Holy One, Blessed be He: Master of the Universe, even at a time when they try to perform acts of charity, make them stumble by ensuring that they do so with people who are unworthy of charity in order that they should not receive the reward for helping them.
הכל
(24) {דברי הימים ב ל״ב:ל״ג} וְכָבוֹד עָשׂוּ לוֹ בְמוֹתוֹ מְלַמֵּד שֶׁהוֹשִׁיבוּ יְשִׁיבָה עַל קִבְרוֹ.
The Gemara, above, cited a verse concerning King Hezekiah’s burial. The Gemara cites the continuation of that verse: “And they afforded him honor in his death” (II Chronicles 32:33). This teaches that they established a yeshiva at his grave to study Torah there.
ערך חלץ
חלץ – א(מועד קטן כה.) על כל המתים רצה חולץ רצה מניח על אביו ועל אמו חולץ (בבא קמא טז:) וכבוד עשו לו במותו זה חזקיהו מלך יהודה שיצאו אלף חלוצי כתף פי׳ מוציא ידו מתחת הקרע ונמצאת כתפו חלוצה מן החלוק כשמוציאו מבית הצואר (חולין צ) א״ר הונא גיד הנשה של עולה חולצו לתפוח פי׳ שולפו מן הירך וזורקו לתפוח (יבמות קב) וחלצה נעלו מושלף הוא דכתיב וחלצו את האבנים. ועצמותיך יחליץ א״ר אלעזר זו היא מעולה שבברכות ואמר רבא זרוזי גרמי (בויקרא רבה) וכי ימוך ועצמותיך יחליץ ישלוף יזיין ישזיב יניח ישלוף וחלצה נעלו יזיין חלוצים תעברו ישיזיב חלצני ה׳ יניח כי ההוא דאמרו רבותינו רצה והחליצנו (בפסי׳ ותאמר ציון ובמגלת איכה גדע בחרי אף) למען יחלצון ידידיך אמר דוד לפני הקב״ה רבש״ע למה כל אילין דרחמין לך מסכינין עבדיהון עתירין היך מה דאת אמר יחלץ עני בעניו למה כל אילין דרחמין לך תשישין עבדיהון בריאין כד״א ועצמותיך יחליץ וכו׳.
ערך כבד
כבד – בכבוד תלמידך חביב עליך ככבוד חבירך מפורש באבות דר׳ נתן (בפרק ר׳ יוסי אומר). כבוד תלמידך. ממשה רבינו שאמר ליהושע תלמידו בחר לנו אנשים ולא אמר לי עשאו כמותו. כבוד חבירך כמורא רבך מאהרן שאמר למשה בי אדוני אע״פ שחבירו היה עשאו רבו. מורא רבך כמורא שמים מיהושע שאמר למשה אדוני משה כלאם שקלו כנגד השכינה. (ובמכילתא בפרשת וישא עמלק ובבבא קמא טז) משום כבוד אביו ומשום כדי חייו ופי׳ הוא בתוספתא (במסכתא נדרים ומפורש בירושלמי בפ״ אע״פ) מה שאירש מאבא היום מכור לך בלוה לתכריכי אביו מפני שהיה גוסס. מה שתעלה מצודתי היום מכור לך דבריו קיימין משום חיי שאין לו מה יאכל. כבודם בקלון אמיר. ועמי המיר כבודו בלא יועיל. וימירו את כבודם בתבנית שור אוכל עשב. תיקון סופרים י״ח הן. ומפורש בילמדנו (בפיסקא וברוב גאונך. בפיסקא ראה החילותי תת לפניך) כי הנוגע בהם כנוגע בבבת עינו בספרים הראשונים הוא כתוב בבבת עיני. (יומא כא:) מאי דכתיב וארצה בו ואכבד וקרינן ואכבדה מאי שנא דמחוסר ה׳ אלו ה׳ דברים שמחוסר מקדש שני ממקדש ראשון. ואלו הן ארון כפרת וכרוב אחד. שכינה שני. רוח הקדש שהוא נבואה שלישי. אורים ותומים רביעי. אש מן השמים חמישי. (עירובין סג.) שאני התם דאתחיל בכבודו פי׳ כשלקח ר״א הסכין לראותה אמר לו בר תחליפא לא ליחוש מר לסבא שהוא רב אחא בר יעקב והואיל והזכירו נראה דלא חש בכבודו. (סוטה מט) משמת רבי גמליאל הזקן בטל כבוד התורה פי׳ בטלו בני אדם שמכבדין בעלי תורה פ״א (מגילה כא) ת״ר מימות משה ועד רבן גמליאל הזקן היו למדין תורה מעומד משמת רבן גמליאל ירד חולי לעולם והיו למדין מיושב והיינו דתנן משמת רבן גמליאל הזקן בטל כבוד התורה (ע״א מב) על המכובדין אסורין מפורש בגמרא בחיצונה אלו הן המכובדין שעל שירין נזמין וטבעות.
ערך על
על – ג(תמורה לב.) ומקדשין אותן הקדש עילוי. פי׳ א׳ קדשי מזבח וא׳ קדשי בדק הבית אין משנין אותן מקדושה קלה לקדושה חמורה כגון שלמים לעולה ומקדישין אותן קדשי מזבח הקדש עילוי לשם קדשי בדק הבית ואותו עילוי נותן לבדק הבית כדאמרינן (ערכין כח:) מחרים אדם את קדשיו בין קדשי קדשים בין קדשים קלים אם נדר נותן דמיהן פי׳ שאמר שור זה עלי לעולה שחייב באחריותו כיון דלא סגי דלא מקריב ליה נותן דמיו לבדק הבית ואם נדבה הוא אותן קדשי מזבת שהקדיש לעילוי כיון דנדבה לא אמר עלי אלא אמר הרי זו עולה דאינו חייב באחריותה אינו נותן לבדק הבית אלא דמי טובת הנאתה ומה הוא טובתה אמר כמה אדם כהן אחד ממשמר העובד באותו זמן רוצה ליתן לבעל השור שימתין לו עד זמן משמרתו ויתנהו לו כדי שיזכה לו בעורו שאינו רשאי זה כהן להעלותו אלא בזמן משמרתו כמה שאותו כהן רוצה ליתן כן הוא חייב ליתן לבדק הבית היינו עילוי ומחרימין אותו קדשי מזבח יכול לומר יהו חרם ואם אמר כן אם נדר הן נותן את דמיהן לכהנים ואם נדבה נותן את טובתן כדאמרינן (ערכין כז) הבעלים נותנין ל׳ שאין מוסיפין חומש על עילויו של זה (בכורות טו) הרי הן כחולין לכל דבריהן אין לך בהם אלא מצות עילוי לבד פי׳ חומרא דבעו פדייה. והיה ערכך תרגום ירושלמי והיה עילוייך (קידושין מב) במקרקעי נמי לא אמרן אלא דפלוג בעילויא פי׳ בשומא דשופרא וסניא ואוקומינהו בדמי אבל אפלוג במשחתא פי׳ במדה כל שהוא חוזר (יבמות ד) ואי כתב רחמנא לא יעלה הוה אמינא כל העלאה קא אסר רחמנא פי׳ שנושאין הכלאים בידיכן להראותן קמ״ל לא תלבש. (יבמות עא) אני שונה עיגול בעיגול עולה פי׳ מעלה אחד ממאה והשאר מותרין ולולי שהתרומה בזמן הזה דרבנן לא היה התנא שונה עולה אלא מדמע הכל (כתובות מח) עולה עמו ואינה יורדת עמו בעלת בעל בעלייתו של בעל ולא בירידתו פי׳ אם היה עשיר או ממשפחה חשובה ממשפחתה עולה עמו כמנהג מעלתו ואם היתה היא עשירה והוא עני או פחות ממשפחתה אינה יורדת עמו ממעלתה. (חולין יז) סכין עולה ויורד מותר לשחוט בו פי׳ שקצותיה רחבות ואמצעיתה צר זו היא עולה ויורד והוא שפיו חלק ואין בו פגימה כלל (מנחות סא) נותן שתי הלחם על שני כבשים ומניח שתי ידיו למטה מוליך ומביא מעלה ומוריד א״ר יוחנן מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו מוליך ומביא למי שהרוחות שלו וכו׳ עד וכן ללולב (שבת קכו) והכי משני א״ר חסדא על יד על יד פי׳ מעט מעט (כתובות ק) איכא דניחא ליה באשה דשקלא על יד על יד (שבועות ב) ידיעה בתחילה וידיעה בסוף והעלם בנתים הרי זה בעולה ויורד. (כריתות ו) אלו מביאין קרבן עולה ויורד פי׳ אם היה עשיר מביא קרבן עשיר עני מביא קרבן עני. (בילמדנו מלאכי אלהים עולים ויורדים בו) יורדים ועולים מיבעי ליה אלא שהמלאכי׳ שמסורין לו בארץ ישראל עולין ואותן שירדו היו משמרין אותו בחוצה לארץ. (ברכות כא. בבא בתרא קיח: סוטה לו) אנא מזרעא דיוסף קא אתינא דלא שלטא ביה עינא בישא דכתיב בן פרת יוסף בן פרת עלי עין אל תקרי עלי עין אלא עולי עין פי׳ כל מה שמעיינין להן בעין רע לא יזיקום אלא מועיל להן ומעלין ביותר. רבי גרשם זצ״ל פי׳ שהן עולין על העין כדבר שיושב למעלה מן העין ואין עין שולט עליו ורבינו חננאל ז״ל היה שונה עלי עין כלומר בואי העין במקום אחר ואל תזיקני (תענית ג) וסימניך עילאי בעו מיא תתאי לא בעו מיא פי׳ שמואל בנהרדעא ורב בסורא ותרוייהו על פרת ונהרדעא לעיל מן סורא טפי מן ב׳ בית פרסה שמואל ונהרדעא בעו מיא ורב וסוראי תתאי לא בעו מיא דכיון שהם תחתיים נקיום המים עליהן ומתקיימין אצלם והלכך יום ס׳ כלאחר ס׳ (יבמות כא) וזעירי מוסיף אף אשת אבי אמו וסימניך דעילאי דרב פי׳ רב אמר אשת אחי האם וזעירי אמר אף אשת אבי האם האב שהוא למעלה ורב מאי טעמא לא תני לה משום דמחלפא באשת אבי אביו אם תאמר אשת אבי האם יש לה הפסק אתי למימר אשת אבי אביו נמי יש לה הפסק וזעירי אמר לגבי אשת אבי אביו שכיח דאזיל ולפיכך אין לה הפסק אבל לגבי אשת אבי אמו לא שכיח דאזיל ולפיכך יש לה הפסק פ״א לגבי משפחת אביו שכיח דאזיל משום דאתי ליה ירושה מהתם וידע דאית ליה קורבא להתם ולא אתי למיסב מהתם גבי משפחת אמו לא שכיח דאזיל. (סוכה מה) ראיתי בני עלייה והן מועטין פי׳ ראיתי ברוח הקדש בראיית חלום כי הצדיקים שבדור הזה הראוין לעלות לגן עדן מועטין (בבא קמא טז) מועד משלם נזק שלם מן העלייה גמרא מאי עלייה מעולה שבנכסים. אצל מעולין שבמשפחה ומאי נינהו דוד ושלמה (כתובות לה) בין דרך ירידה בין דרך עלייה כדכתיב יודע כמביא למעלה בסבך כשהגרזן ביד אדם ומעלהו למעלה ממנו להורידו להכות על העץ או על זולתו כיוצא בו (משנה פאה ו) אל תסג גבול עולים: ירושלמי רב ירמיה ורב יוסף חד אמר אלו עולי מצרים וחד אמר אלו שירדו מנכסיהם. לסמיא צווחין סגי נהורא וכזה הענין קראו אחריך מלא ריקם היה לו לומר אלא שכינה הכתוב לא שכחו בע״ה דכתיב קצירך ושכחת לא ששכחוהו פועלין דכתיב כי תקצר ושכחת.
א. [אויס ציהען, רוסטען, רעטטען, דרענגען.]
ב. [עהרע.]
ג. [ערהרען.]
שהושיבו ישיבה על קברו – לפי שהרבה תורה בישראל כדאמרינן בחלק (סנהדרין דף צד: ע״ש) שבדקו מדן ועד באר שבע ולא מצאו איש ואשה תינוק ותינוקת שלא היו בקיאים בטומאה וטהרה ולא על קברו ממש אלא ברחוק ארבע אמות דליכא לועג לרש.
י״ד שמ״ד שהושיבו ישיבה על קברו. ואם תאמר והא הוה לועג לרש. יש לומר כיון שהוא הרבה תורה ליכא משום לועג לרש כדאמרינן שבדקו מדן עד באר שבע וכו׳. אי נמי בריחוק ארבע אמות איירי וכו׳. תלמיד הר״ר פרץ ז״ל.
ובתשובות ה״ר יוסף הלוי ז״ל אבן מיגש וששאלת הא דאמרינן אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת דאוקימנא הני מילי לדברי תורה אבל מילי דעלמא לא אלמא אסור לדבר בפני המת בדברי תורה. וקשיא לן אהא דאמרינן וכבוד עשו לו במותו שהושיבו ישיבה על קברו הכי חזינא דהא דאמרינן שהושיבו ישיבה על קברו הני מילי בחכם שהיתה לו ישיבה בחייו ומתכוונים עכשיו בני ישיבתו לכבדו ולישב לפניו כדרך שהיו יושבין לפניו בחייו ולומר שמועות מפיו בדברי תורה שלמדו ממנו וכיון שהדבר ידוע שכבוד גדול יש לו בכך אין בזה משום לועג לרש וגו׳. וההיא דאמרינן אין אומרים לפני המת אלא דבריו של מת ואוקימנא בדברי תורה דשמעת מינה דאסור לדבר לפני המת בדברי תורה וכן הא דתניא לא יהלך אדם בבית הקברות ותפילין וכו׳ ויקרא ויתפלל, במת שלא היה חכם ולא בעל ישיבה עסקינן. אי נמי שהיה חכם אלא שאותם העוסקים בדברי תורה בפניו אינם מתכוונים לעשות לו כבוד אלא לעסוק בדברי תורה להנאת עצמן הוא שמתכוונים. אי נמי איכא לאוקמה באחד או שנים שמתעסקים בפניו שהכבוד אינו אלא בהושבת ישיבה על קברו דמשמע ישיבה ישיבת תלמידי חכמים מרובין אבל אחד או שנים אין קורין להם ישיבה ואין בעסיקתן בדברי תורה בפניו דרך כבוד אלא בזיון הוא לו דכיון דכתיב במתים חפשי כיון שמת אדם נעשה חפשי מן המצוות נמצא האוחז תפילין בפני המת והמתעסק בפניו בדברי תורה שהוא מצוה כאלו לועג על המת לפי שמראה שהוא חייב במצות והמת אינו חייב במצות דנעשה רש מהן ועובר משום לועג לרש חרף עושהו. ע״כ.
תוס׳ בד״ה ר״א אומר בזמן כו׳ ואר״ת כו׳ אא״כ המיתו אבל כו׳ עכ״ל חסר בכאן בתוס׳ וכמו שהגיה מהרש״ל וע״ש בתוס׳:
גמ׳. שהושיבו ישיבה על קברו. כי אין כבוד אלא תורה, והקדישו לימודם לשמו ולזכרו, וזהו הכבוד הכי גדול שביד בני אדם לעשות.א
א. בנמוקי יוסף בשם הרמ״ה: היכא דקא עביד ליקרא דשכבא כגון בני ישיבה לכבוד רבן ליכא משום לועג לרש.
נאמר בענין זה ״וכבוד עשו לו במותו״ (דברי הימים ב לב, לג) — מלמד שהושיבו ישיבה על קברו שיעסקו שם בתורה לכבודו.
The Gemara, above, cited a verse concerning King Hezekiah’s burial. The Gemara cites the continuation of that verse: “And they afforded him honor in his death” (II Chronicles 32:33). This teaches that they established a yeshiva at his grave to study Torah there.
הכל
(25) פְּלִיגִי בַּהּ ר׳ רַבִּי נָתָן וְרַבָּנַן חַד אָמַר שְׁלֹשָׁה
Rabbi Natan and the Rabbis disagree with regard to this yeshiva: One said: They studied there for three days.
Rabbi Natan and the Rabbis disagree with regard to this yeshiva: One said: They studied there for three days.
הכל
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.